מהי עקומת פיליפס? אינפלציה, אבטלה ומגבלות הקשר

עקומת פיליפס היא משפחה של מודלים וקשרים אמפיריים, ולא קו אוניברסלי אחד. בגרסה המוכרת מספרי הלימוד מופיע קשר שלילי בטווח הקצר בין אינפלציה לאבטלה: כששוק העבודה הדוק, עסקים עשויים להתחרות יותר על עובדים, השכר והעלויות עשויים לעלות מהר יותר, וחלק מהעלויות עשוי לעבור למחירים. כשהביקוש נחלש והקיבולת הפנויה גדלה, הלחץ על השכר והמחירים עשוי להתמתן. זהו דפוס אפשרי, לא כלל שמתקיים בכל חודש ובכל מדינה.

השם מגיע ממחקר של א׳ ו׳ פיליפס משנת 1958 על בריטניה. המחקר בחן לאורך תקופה היסטורית ארוכה את הקשר בין אבטלה לבין קצב השינוי בשכר הנומינלי. הוא לא מדד את כל הגרסאות המודרניות של אינפלציית מחירי הצרכן. מחקרים מאוחרים הרחיבו את הרעיון לאינפלציית מחירים, לציפיות, לעלויות היצע ולמדדים רחבים יותר של ניצול משאבים. [הסקירה של הפדרל ריזרב של סן פרנסיסקו על העקומה המקורית]({source:frbsfOriginalPhillipsCurve2021}) מסבירה את ההבדל.

ההבחנה חשובה כשקוראים תרשים. גרף של אבטלה מול צמיחת שכר אינו מודד אותו דבר כמו גרף של אבטלה מול אינפלציית CPI או PCE. מודל יכול להשתמש בפער התוצר, במשרות פנויות או במדד רחב של ניצול משאבים במקום בשיעור האבטלה בלבד. השם „עקומת פיליפס” מציין דמיון רעיוני, אך אינו מגדיר את הנתונים או את המשוואה.

הסבר אחד מתחיל בכך ששכר ומחירים אינם מתעדכנים מיד. מעסיקים מסוימים משנים שכר במועדים קבועים, ולעיתים נדרש זמן לשנות חוזים, מערכות או מחירונים. אם הביקוש מתחזק לפני שכל המחירים הותאמו, עסקים שהותירו מחירים ללא שינוי עשויים לקבל יותר הזמנות ולגייס עובדים, בעוד עסקים אחרים מעלים מחירים. במשך זמן מה, השילוב עשוי להתבטא באינפלציה גבוהה יותר ובאבטלה נמוכה יותר. הפדרל ריזרב מתאר קשיחות נומינלית כמנגנון אפשרי, ולא כהסבר היחיד. {source:fedPhillipsUnstableCurve2023}

רפיון בשוק העבודה רחב יותר ממספר המובטלים שנמדדים. עסקים עשויים להתקשות לאייש משרות, עובדים עשויים להחליף מקום עבודה בתדירות גבוהה יותר, או שמספר שעות העבודה עשוי לעלות. גם פריון העבודה משפיע על החלק מעליית השכר שהופך לעלות עבודה ליחידת תפוקה. גורמים אלה משנים את הדרך שבה ביקוש עובר לעלויות ולמחירים. שיעור האבטלה מועיל משום שהוא נמדד בקביעות, אך הוא רק מדד עקיף ללחץ על משאבי הייצור.

העקומה אינה אומרת שכל אדם שמוצא עבודה גורם לעליית מחירים. היא מתארת קשר מצרפי שעשוי לסייע בניתוח קביעת שכר ומחירים ובתחזיות. עסק יכול לספוג עלות גבוהה יותר ברווחיות, לקזז אותה באמצעות פריון או להעביר אותה ללקוחות; משקי בית יכולים לשנות הוצאות; וקובעי המדיניות יכולים להגיב. כל תגובה משפיעה על האופן שבו שינוי בשוק העבודה מופיע באינפלציה הנמדדת.

אפשר לכתוב גרסה פשוטה שמביאה בחשבון ציפיות כך:

אינפלציה = אינפלציה צפויה − β × (שיעור האבטלה − שיעור אבטלה ייחוסי) + זעזוע היצע

בסימנים אלה, β הוא מקדם חיובי. אם האבטלה בפועל נמוכה משיעור הייחוס, ההפרש בסוגריים שלילי; החסרת β כפול פער שלילי מוסיפה לחץ כלפי מעלה לאינפלציה, בהנחה ששאר הגורמים קבועים. שיעור הייחוס הוא אומדן בתוך מודל לשיעור אבטלה שמתיישב עם אינפלציה יציבה. הוא אינו נצפה ישירות ואינו ידוע בוודאות. מודלים אחרים משתמשים בפער התוצר או במדד אחר של רפיון, והם עשויים לייצג ציפיות וזעזועים בדרכים שונות. {source:frbsfPhillipsCurveBasics2008}

להמחשה בלבד, נניח שאינפלציה צפויה היא 2.0%, שיעור האבטלה הייחוסי הוא 4.5%, האבטלה בפועל היא 3.5%, β הוא 0.4 נקודת אחוז אינפלציה לכל נקודת אחוז בפער האבטלה, וזעזוע ההיצע הוא אפס. הפער הוא 3.5% − 4.5% = ‎−1 נקודת אחוז. תרומת הרפיון היא ‎−0.4 × (−1) = ‎+0.4 נקודת אחוז, ולכן המשוואה נותנת 2.0% + 0.4% = 2.4% אינפלציה.

כעת נשאיר את הפער ואת β ללא שינוי, אך נניח שהאינפלציה הצפויה היא 3.0% ושזעזוע היצע היפותטי מוסיף 1.2 נקודות אחוז. התוצאה תהיה 3.0% + 0.4% + 1.2% = 4.6%. הדוגמה מראה ששיעור האבטלה לבדו אינו קובע את האינפלציה: גם ציפיות וגורמי היצע ועלות חשובים. כל הערכים והמקדם מומצאים לצורך המחשה; הם אינם אומדן, תחזית או נתונים עדכניים.

עקומת פיליפס לטווח הקצר מצוירת בהינתן רמה מסוימת של אינפלציה צפויה ותנאים אחרים. אם הציפיות עולות, העקומה עשויה לנוע כלפי מעלה: אותה רמת אבטלה יכולה להתקיים לצד אינפלציה גבוהה יותר. אם הציפיות יורדות, העקומה עשויה לרדת. לכן היא מתארת שילובים בתנאים מסוימים, ולא יחס המרה קבוע בין שני יעדי מדיניות. הפדרל ריזרב מציין שציפיות משפיעות על דרישות שכר, תמחור של עסקים, תנאי אשראי ועיתוי רכישות. {source:fedKuglerInflationExpectationsPhillips2025}

במודלים סטנדרטיים רבים עם שכר או מחירים נומינליים קשיחים, עקומת הטווח הארוך אנכית בשיעור אבטלה בר-קיימא או „טבעי”. ההיגיון הוא שעובדים ועסקים משלבים בסופו של דבר את האינפלציה המתמשכת בהחלטות שכר ומחיר. לאחר שהציפיות מסתגלות, אינפלציה גבוהה יותר לאורך זמן אינה משאירה את האבטלה מתחת לרמה בת-קיימא. זו תוצאת מודל שתלויה בהנחות, ולא טענה ששיעור טבעי מסוים ידוע בדיוק או שהדיון על הטווח הארוך הסתיים. {source:fedPhillipsUnstableCurve2023}

שיעורי אבטלה „טבעיים”, „שיווי משקליים” או כאלה שאינם מאיצים אינפלציה הם אומדנים לא ודאיים. הם יכולים להשתנות עם מוסדות שוק העבודה, דמוגרפיה, יעילות ההתאמה בין עובדים למשרות ופריון. הם אינם ספירה ישירה של עובדים זמינים וגם אינם יעד שניתן לקרוא מדוח אבטלה של חודש אחד. התייחסות לשיעור הייחוס כידוע עלולה לגרום לפער המחושב להיראות מדויק יותר מכפי שהנתונים מאפשרים.

זעזוע היצע משנה את עלויות הייצור או את הכמות שהמשק מסוגל לייצר במחירים נתונים. עלייה פתאומית בעלות של אנרגיה מיובאת, למשל, עלולה לייקר הוצאות של עסקים ומשקי בית ובו בזמן לפגוע בייצור ובגיוס עובדים. כך אינפלציה ואבטלה עשויות לעלות יחד. אין בכך סתירה למודל: הזעזוע מזיז או משבש את הקשר בטווח הקצר, במקום לתאר רק תנועה לאורך עקומה קבועה עקב שינוי בביקוש.

ההפך יכול לקרות כשמצב ההיצע משתפר. ירידה בעלויות אנרגיה או הובלה, הקלה בצווארי בקבוק או עלייה בפריון עשויות להפחית את לחץ העלויות, בזמן שהייצור והתעסוקה ממשיכים לצמוח. מחירים מסוימים יכולים לרדת יחסית לאחרים אף שרמת המחירים הכללית עדיין עולה. חשוב להבחין בין שינוי במחיר יחסי לבין אינפלציה רחבה: עלייה במחיר של מוצר אחד אינה מסבירה לבדה את מסלולו של מדד כולל.

שנות ה-70 משמשות לעיתים קרובות כדי להמחיש כיצד ציפיות וזעזועי היצע יכולים לשנות את הקשר הנצפה. חומרים היסטוריים של הפדרל ריזרב של סן פרנסיסקו מצביעים על שני הגורמים האפשריים, לצד הסברים אחרים לשינוי בדפוסי הנתונים. תקופה היסטורית עוזרת להסביר את המסגרת, אך אינה מוכיחה שגורם יחיד מסביר כל תקופה מאוחרת יותר. {source:frbsfPhillipsCurveBasics2008}

תרשים פיזור של אינפלציה ואבטלה כמעט שאינו יוצר קו יורד מסודר. הנתונים עשויים לשלב תקופות של ציפיות שונות, זעזועי היצע, תגובות מדיניות, תנאי שוק עבודה ושלבים שונים במחזור העסקי. אם בנק מרכזי מהדק מדיניות בתגובה לאינפלציה, האינפלציה והאבטלה עשויות לנוע באופן שמסתיר את הזעזוע המקורי. מתאם פשוט אינו מזהה לבדו איזה גורם גרם לאיזו תוצאה.

חוקרים צריכים לבחור מדד אינפלציה, משתנה של רפיון, השהיות, תקופת מדגם ומדד ציפיות. שיעור האבטלה בר-הקיימא אינו ודאי; מחירים ושכר מתאימים את עצמם במהירויות שונות; ומודלים מסוימים מאפשרים לשיפוע להשתנות כשהאינפלציה גבוהה או יציבה במיוחד. סקירה של הפדרל ריזרב על שיפוע העקומה דנה בקשיי זיהוי אקונומטריים, בממצאים על השטחה לפני המגפה ובאפשרות לדינמיקה לא ליניארית. אלה שאלות מדידה פתוחות, לא ראיה למקדם קבוע אחד. {source:fedPhillipsSlopeReview2024}

עקומה מוערכת שטוחה יותר פירושה ששינוי נתון במדד הרפיון שנבחר קשור לתגובת אינפלציה קטנה יותר באותה מפרט או תקופת מדגם. אין פירוש הדבר שהאינפלציה אינה יכולה להשתנות. במדגם מסוים ציפיות, עלויות אנרגיה ויבוא, פריון או מדיניות עשויים להיות חשובים יותר. בין ההסברים הנבדקים: ציפיות מעוגנות, שינוי מבני, שגיאות במדידת פערים, תגובות מדיניות לזעזועים ואי-ליניאריות. אלה השערות לבדיקה, לא עובדות חלופיות שמתאימות לכל משק. {source:frbsfOriginalPhillipsCurve2021} {source:frbsfPhillipsCurveStressTest2019}

לפני שמשווים שני גרפים של עקומת פיליפס, בדקו מה מודד הציר האנכי. צמיחת השכר הנומינלי אינה אינפלציית מחירי הצרכן. גם עלות העבודה ליחידת תפוקה תלויה בפריון: אם התפוקה לשעת עבודה עולה, השכר עשוי לגדול מהר יותר בלי שעלות העבודה לכל יחידת תפוקה תגדל באותו קצב. מדד CPI הכללי כולל מזון ואנרגיה; מדדי ליבה מסוימים משמיטים רכיבים תנודתיים; ול-PCE תחולה ומשקולות אחרות. המדדים יכולים להציג שיעורים שונים לאותה תקופה.

בדקו גם את הציר האופקי. שיעור האבטלה מונה אנשים ללא עבודה שמחפשים עבודה ונכללים בכוח העבודה; הוא אינו כולל אוטומטית כל אדם שרוצה יותר שעות או הפסיק לחפש. פער האבטלה מחסיר שיעור ייחוס מוערך. פער התוצר משווה תפוקה בפועל להערכה של תפוקה פוטנציאלית. משרות פנויות או שעות עבודה מציגות היבטים אחרים של ניצול המשאבים. המדדים עשויים להצביע לכיוונים שונים, ופער האבטלה משתנה גם אם אומדן שיעור הייחוס עודכן.

לבסוף, בדקו אם הגרף מציג את רמת האינפלציה או את השינוי בה, אינפלציה בפועל או צפויה, ומהו אופק הזמן. רגרסיה שמסבירה את רמת האינפלציה עונה על שאלה שונה ממודל של שינוי האינפלציה. אל תעבירו מקדם ממדינה, תקופה, מדד מחירים או משוואה אחת להקשר אחר בלי לבדוק את ההגדרה ואת אי-הוודאות. למדדים קשורים, ראו את ההשוואה בין שיעורי האבטלה U-3 ו-U-6, בין CPI, PCE ומדד מחירי התוצר, וכן את ההסבר על תוצר נומינלי לעומת ריאלי.

העקומה עוזרת לסדר שאלות על האופן שבו רפיון בשוק העבודה, ציפיות אינפלציה, עלויות היצע ותמחור עשויים להשפיע זה על זה. קובעי מדיניות וחזאים יכולים להשתמש בה כחלק ממודל רחב יותר, להשוות בין מפרטים ולבדוק מה משתנה כאשר אומדני הציפיות או הרפיון משתנים. הפדרל ריזרב של סן פרנסיסקו הסביר הן מדוע כלכלנים משתמשים במסגרת והן מדוע הפרשנות והיכולת החיזויית שלה נותרו במחלוקת. {source:frbsfPhillipsCurveStressTest2019}

העקומה אינה קובעת שהאינפלציה תמיד תרד כשהאבטלה תעלה, שאבטלה נמוכה מחייבת שיעור אינפלציה מסוים או שבנק מרכזי יכול להוריד אבטלה לצמיתות באמצעות קבלת אינפלציה גבוהה יותר. היא גם אינה מוכיחה שזעזוע היצע זמני, שהציפיות מעוגנות או שמדד אחד של רפיון הוא הנכון. טענות כאלה דורשות ראיות מעבר לשם של העקומה או לקו שהתאים לנקודות היסטוריות.

כשמישהו מצטט את עקומת פיליפס, כדאי לשאול: איזה מדד אינפלציה? איזה מדד רפיון ושיעור ייחוס? האם נכללו ציפיות וזעזועי היצע? מה התקופה והאופק? האם זו קורלציה, אומדן של מודל או תחזית, ועד כמה היא לא ודאית? השאלות האלה הופכות תרשים מוכר לטענה כלכלית שאפשר לבחון, במקום לתפריט מדיניות אוניברסלי.