מהי הנטייה השולית לצרוך (MPC)? נוסחה, דוגמה ומגבלות

בפונקציית צריכה פשוטה, C = a + cYd: ‏C היא הצריכה, Yd היא ההכנסה הפנויה, a היא צריכה שאינה מוסברת באמצעות ההכנסה הפנויה הנוכחית במודל המצומצם הזה, ו־c היא הנטייה השולית לצרוך. במודל חלק, c מתארת כיצד C משתנה בעקבות שינוי קטן ב־Yd. כשמתבוננים בשינויים סופיים בנתונים, אנליסט עשוי לחשב ΔC ÷ ΔYd לאורך פרק זמן מוגדר. אלו הגדרות קשורות, אך היחס של שינוי סופי הוא תגובה ממוצעת באותו פרק זמן, ולא הוכחה שכל שקל נוסף משפיע באותה מידה.

צריך להגדיר את הסימונים לפני שמפרשים את היחס. אנליסט עשוי לבחון משק בית אחד או קבוצה, למדוד תגובה במשך שבוע, שנה או יותר, ולכלול את כל הצריכה או רכישות נבחרות בלבד. מחקר שבודק עסקאות בכרטיסי קמעונאות במשך שבועיים שואל שאלה אחרת ממחקר שעוקב אחרי צריכת משקי בית במשך שנה. ראשי התיבות לבדם אינם מגדירים את הבחירות האלה.

בחשבונאות הלאומית של ארצות הברית, הלשכה לניתוח כלכלי (BEA) מגדירה הכנסה אישית פנויה (DPI) כהכנסה אישית בניכוי מסים שוטפים של יחידים, ומתארת אותה כהכנסה הזמינה לאנשים להוצאה או לחיסכון. היא מגדירה הוצאות צריכה אישית (PCE) כסחורות ושירותים שנרכשו בידי תושבי ארצות הברית או עבורם. אלה מושגים שימושיים למדדים מצרפיים בארצות הברית, אך סקר משקי בית, מודל או חשבונאות לאומית של מדינה אחרת עשויים להגדיר הכנסה וצריכה אחרת. אומדן זהיר מציין את המשתנים שלו במקום להניח שכל מקור משתמש במונחים של BEA. {source:beaPersonalIncomeOutlaysDefinitions}

MPC עוסקת בקשר בין שינויים. היא אינה חלק ההכנסה הכוללת של משק בית שמוציאים, ואינה מציינת אם ההוצאה התרחשה מיד או מאוחר יותר. MPC קטן בחודש הראשון עשוי להתקיים לצד תגובה מצטברת גדולה יותר במשך שנה, אם חלק מההכנסה הנוספת מוצא מאוחר יותר. לעומת זאת, זינוק זמני ברכישות עשוי להתחלף בתקופה שקטה יותר אם אנשים הקדימו רכישות שתכננו ממילא. ציינו אם הנתון מתייחס לטווח קצר, לתגובה מצטברת או לערך שנתי.

השתמשו באותה יחידת מדידה, באותה אוכלוסייה ובאותו חלון זמן בשני השינויים:

MPC לשינוי סופי = השינוי בצריכה הנמדדת ÷ השינוי בהכנסה הפנויה הנמדדת

נניח שלהכנסה הפנויה של משק בית מפושט יש ערך של 3,000 דולר ולהוצאות הצריכה שלו ערך של 2,400 דולר בתקופה שנבחרה. בהשוואה היפותטית, ההכנסה עולה ל־3,500 דולר וההוצאות עולות ל־2,580 דולר במשך תקופה מאותו סוג. ההכנסה השתנתה ב־500 דולר והצריכה ב־180 דולר, ולכן MPC לשינוי סופי הוא 180 ÷ 500 = 0.36. בדוגמה זו, הצריכה הנמדדת עולה ב־0.36 דולר לכל דולר נוסף של הכנסה בחלון הזמן שנקבע.

כל המספרים מומצאים לצורך הדגמת החשבון. הם משתמשים באותו חלון מדידה ומניחים שהשפעות אחרות בהשוואה מוחזקות קבועות למטרת ההסבר; הם אינם תגובה שנמדדה אצל משק בית או אומדן כלכלי עדכני. אם ההכנסה והצריכה נרשמות במטבעות, בבסיסי מחירים או בתקופות שונים, היחס עשוי להיות חסר משמעות עד שמשווים אותם על בסיס אחיד. במחקר המשווה בין תקופות אפשר לנכות את השפעת האינפלציה מסכומים כספיים כדי להפריד שינוי בכמות הצריכה מעליית מחירים; אם משתמשים בסכומים נומינליים, יש לציין זאת.

הדוגמה מניחה שהעלייה של 180 דולר היא תגובת הצריכה. בנתונים אמיתיים, העובדה ששתי תצפיות השתנו יחד אינה מוכיחה ששינוי ההכנסה גרם לשינוי בהוצאות. ייתכן שגם התעסוקה, המחירים, האשראי, הרכב משק הבית, ציפיות להכנסה עתידית או אירוע אחר השתנו. אומדן סיבתי של MPC דורש השוואה אמינה למה שהיה קורה לצריכה אילו ההכנסה לא השתנתה. החשבון פשוט; קשה יותר לזהות איזה חלק במונה נובע מהזעזוע.

אין לכנות אוטומטית את 320 הדולר הנותרים ״חיסכון״. בתקציב לימודי מצומצם שיש בו רק הכנסה, צריכה וחיסכון, הזהות החשבונאית תייחס את היתרה לחיסכון. הוצאות משקי בית בפועל כוללות גם סעיפים כמו תשלומי ריבית והעברות, ומשפחות יכולות להשתמש בכסף להחזר חוב או לרכישת נכסים. מדד החיסכון האישי של BEA מחושב כ־DPI בניכוי כלל ההוצאות האישיות, ולא כ־DPI בניכוי PCE בלבד. המונה של MPC הוא השינוי בצריכה שהוגדרה; הוא אינו מסווג לאן הלך כל דולר אחר. {source:beaPersonalIncomeOutlaysDefinitions}

הנטייה הממוצעת לצרוך (APC) משווה רמות: צריכה חלקי הכנסה פנויה. MPC משווה שינויים. בדוגמה, ה־APC לפני השינוי הוא 2,400 ÷ 3,000 = 0.80, כלומר 80%. לאחר השינוי הוא 2,580 ÷ 3,500, כ־73.7%. ה־MPC של השינוי הוא 0.36, או 36 סנט לכל דולר נוסף. המספרים שונים משום שהם עונים על שאלות שונות: APC מתארת את שיעור ההוצאה הממוצע בתקופה, ו־MPC מתארת תגובה לשינוי הכנסה מסוים.

פונקציית צריכה ליניארית ממחישה את ההבדל. אם C = a + cYd, אז APC = C ÷ Yd = a ÷ Yd + c, בעוד שהשיפוע c הוא MPC. כל עוד האיבר האוטונומי a אינו אפס, היחס הממוצע אינו שווה לשיפוע. זו משוואה לימודית, לא טענה שקו ישר אחד מתאר כל משק בית או כל תקופה. הוצאות עשויות להגיב אחרת ברמות הכנסה שונות, והיחס הנצפה עשוי לשקף גם עושר, אשראי, ציפיות ותזמון.

מושג לימודי קשור הוא הנטייה השולית לחסוך (MPS). במודל המצומצם שבו כל דולר נוסף של הכנסה פנויה נצרך או נחסך, MPC + MPS = 1. הקשר הזה אינו תקף אוטומטית כאשר ״חיסכון״ נמדד לפי הגדרה חשבונאית אחרת, או כאשר החישוב מפריד בין צריכה לבין החזר חובות, ריבית, מסים, העברות ורכישת נכסים. הגדירו את זהות התקציב לפני שמשתמשים בסכום המשלים.

APC יכולה לעלות על 1 בתקופה מסוימת אם ההוצאות ממומנות באשראי או במשאבים שנצברו בעבר. בדומה לכך, אומדן אמפירי של MPC לשינוי סופי אינו מוגבל בהכרח לערך שבין אפס לאחד: תזמון, טעות מדידה, שינויים מקזזים בהכנסה, רכישת מוצר בני קיימא או חלון ההשוואה יכולים ליצור אומדן שלילי או גדול מאחד. מודל פשוט עשוי לקבוע גבולות כהנחות. יש לפרש אומדן לפי הנתונים והמודל שלו, ולא לבדוק אותו מול טווח אוניברסלי משוער.

המכנה עשוי להיות שינוי בהכנסה הפנויה, העברה חד־פעמית או החזר מס, שינוי במועד קבלת המשכורת או שינוי בעושר. אלה אינם דברים חלופיים. MPC מתוך הכנסה שואל כיצד הצריכה משתנה לכל דולר של שינוי בהכנסה; MPC מתוך עושר שואל כיצד היא משתנה לכל דולר של שינוי בערך הנכסים. ייתכן שנכס אינו זמין להוצאה מיידית, והתגובה עשויה להתפרס על אופק זמן אחר. דיווח שאומר רק ״ה־MPC הוא 0.2״ משמיט מה השתנה ועבור מי.

גם משך השינוי הצפוי עשוי להיות חשוב. תשלום זמני ועלייה קבועה בהכנסה אינם בהכרח משנים באותה מידה את תפיסת משק הבית לגבי משאביו לאורך החיים. משרד התקציב של הקונגרס (CBO) מסביר כי בניתוח המדיניות הפיסקלית שלו, הפחתת מס זמנית משפיעה בדרך כלל פחות על רכישות משקי הבית מהפחתה קבועה, מפני שהיא משנה פחות את ההכנסה הפנויה לאורך החיים. CBO מציין גם שההשפעה הישירה על ההוצאות תלויה במצבם הכספי של משקי הבית המושפעים. אלה קשרים המבוססים על מודלים ועל ראיות בניתוח CBO, ולא הבטחה שלכל מדיניות זמנית יהיה MPC מסוים. {source:cboFiscalPolicyEffects}

גם התזמון והיכולת לצפות שינוי חשובים לפרשנות. הכנסה שהתקבלה בהפתעה עשויה להיות מנוצלת אחרת מהכנסה שהייתה ידועה מראש; תשלום צפוי עשוי להשפיע חלקית על ההוצאות לפני הגעתו. משק בית שמשתמש בתשלום לתשלום חשבון שינה את המאזן שלו, אך התשלום אינו בהכרח רכישה חדשה של סחורות ושירותים כפי ש־PCE מודד צריכה. לכן חוקרים צריכים לציין אם התגובה היא רכישות, הוצאות רחבות, החזר חוב או כוונות שדווחו. אלה תוצאות שונות.

לדוגמה, אנליסט עשוי לאמוד בנפרד תגובה של שבועיים להחזר EITC, תגובה של שנה להחזר חד־פעמי ותגובה ארוכת טווח לשינוי קבוע בשכר. אין לדרג אומדנים אלה כאילו יש להם מכנה ואופק זהים. לפני השוואת MPC, ציינו את הזעזוע, קבוצת המקבלים, קטגוריות ההוצאה ותקופת התצפית.

MPC מצרפי הוא בדרך כלל היחס בין סך תגובת הצריכה לסך השינוי בהכנסה עבור קבוצה ותקופה מוגדרות. אם משק בית i מקבל שינוי הכנסה ΔYdᵢ ומגיב ב־MPCᵢ, היחס המצרפי לשינוי סופי הוא Σ(MPCᵢ × ΔYdᵢ) ÷ ΣΔYdᵢ, בהנחה ששינויי משקי הבית נמדדים באופן עקבי. זו תגובה המשוקללת לפי גודל שינוי ההכנסה, ולא בהכרח הממוצע הפשוט של MPC לכל משק בית.

נבחן העברה היפותטית: משק בית A מקבל 100 דולר וה־MPC שלו 0.80, לכן הצריכה עולה ב־80 דולר. משק בית B מקבל 900 דולר וה־MPC שלו 0.20, לכן הצריכה עולה ב־180 דולר. סך ההכנסה גדל ב־1,000 דולר והצריכה ב־260 דולר, כך שה־MPC המצרפי הוא 0.26. הממוצע הלא משוקלל של 0.80 ו־0.20 הוא 0.50, אך הוא אינו מתאר את התגובה המצרפית לחלוקת הסכומים הזאת. אם מדיניות מכוונת למקבלים אחרים, התגובה המצרפית עשויה להשתנות גם כאשר ה־MPC של כל משק בית נשאר קבוע.

הדוגמה מניחה ששני משקי הבית מקבלים שינוי הכנסה חיובי, ומשתמשת באותה הגדרת צריכה ובאותו אופק. כאשר יש זעזועים חיוביים ושליליים, משקולות אוכלוסייה שונות או משקי בית שנכנסים למדגם ויוצאים ממנו, יש להיזהר יותר בהגדרת המכנה ובפרשנות. ממוצע לא משוקלל לאדם עשוי לענות על שאלה תיאורית, אך אינו בהכרח חוזה תגובה למדיניות שמקצה סכומים אחרים לקבוצה אחרת.

CBO מציין שבניתוח שלו תוספת להכנסה הפנויה צפויה להגדיל רכישות יותר אצל משקי בית בעלי הכנסה נמוכה מאשר אצל בעלי הכנסה גבוהה, ובמקביל הוא מביא בחשבון אם שינוי מס הוא זמני ואת מצבם הכספי של משקי הבית המושפעים. הדבר תומך בשאלה מי מקבל שינוי הכנסה; הוא אינו קובע דירוג אוניברסלי לכל קבוצה, מדיניות או קטגוריית צריכה. הרכב המקבלים הוא חלק משאלת המדידה והמדיניות. {source:cboFiscalPolicyEffects}

MPC מתאר תגובת צריכה לשינוי בהכנסה. מכפיל פיסקלי משווה תגובה רחבה יותר של התוצר לדחף מדיניות מוגדר לאורך אופק שנבחר. MPC עשוי להיות קלט התנהגותי במודל מאקרו פשוט, אך המכפיל תלוי גם במה שמתחיל את התהליך, מי מקבל הכנסה, יבוא, מסים, מחירים, כושר ייצור, ריבית, תגובות מדיניות ואופן מדידת התוצר.

במודל הכיתתי הפשוט ביותר של כלכלה סגורה, נניח שהצריכה היא C = a + cY וה־MPC הקבוע הוא c; שהתוצר מקיים Y = C + I + G; ושההשקעה, המסים, היבוא, המחירים, הריבית ותנאי כושר הייצור אינם משתנים. אם הרכישות הממשלתיות G עולות ב־ΔG, אז ΔY = ΔG + cΔY, מפני שסבב התוצר הנוסף הראשון הופך להכנסה וחלק c ממנו חוזר כצריכה. סידור מחדש נותן ΔY ÷ ΔG = 1 ÷ (1 − c). אם c = 0.60, מכפיל ההוצאה במודל הוא 2.5. זו תוצאה אלגברית מותנית, לא תחזית.

ההנחות הן שקובעות את התוצאה. המודל מניח שכושר הייצור מאפשר להגדיל תוצר כשהביקוש עולה, שהמחירים ותנאי המימון קבועים, שאין מסים או יבוא ושתגובת הצריכה השולית יציבה. אם מסים יחסיים או יבוא סופגים חלק מההכנסה, המשוואה משתנה. אם הייצור מוגבל, הביקוש עשוי להשפיע על המחירים ולא על הכמויות. אם המדיניות המוניטרית מגיבה, הוצאות הרגישות לריבית עשויות להתקזז. אין להשתמש ב־1 ÷ (1 − MPC) כאומדן ישיר להשפעה בעולם האמיתי על התמ״ג בלי לבדוק את מבנה המודל.

BEA מסבירה שגודל המכפילים המאקרו־כלכליים קשור קשר הדוק ל־MPC, מפני ששינויי הכנסה עשויים להוביל לסבבים הולכים ופוחתים של הוצאות חדשות ולדליפות דרך חיסכון או רכישות מחוץ לכלכלה הרלוונטית. המאמר שלה עוסק בהנחות ובשימוש במכפילי תשומה־תפוקה אזוריים, ומבחין בינם לבין מכפילים מאקרו־כלכליים לאומיים. אין להחליף מכפיל השפעה של פרויקט אזורי במכפיל פיסקלי לאומי או להתייחס לאחד מהם כאל MPC. {source:beaMpcAndMultiplierRelationship}

גם CBO מפריד בין השפעות ישירות על הוצאות לבין השפעות עקיפות המסוכמות באמצעות מכפיל ביקוש. הוא משתמש בראיות על מדיניות דומה להערכת ההוצאה הישירה ובמודלים מאקרו־כלכליים להערכת ההשפעות העקיפות, ומציג טווח משום שהאומדנים אינם ודאיים. ההפרדה הזאת מסבירה מדוע אין לתת שם אחד ל־MPC של משק בית, לתגובה הראשונה של צריכה למדיניות ולהשפעה הכוללת על התוצר. ליחס ברמת המדיניות ולמסלול הנגדי, ראו מהו מכפיל פיסקלי? הוצאות, מסים ותמ״ג. {source:cboFiscalPolicyEffects}

מאמר עבודה של מועצת הנגידים של הפדרל ריזרב מאת Sahm, Shapiro ו־Slemrod בוחן את החזרי התמרוץ החד־פעמיים בארצות הברית בשנת 2008. השיטה מבוססת הסקר מתרגמת קטגוריות הוצאה מדווחות ואת תזמונן לאומדן של MPC מצרפי, בערך שליש לאחר שנה. המחברים מסבירים שהתרגום תלוי בהנחות על האופן שבו תשובות ״להוציא את רוב הסכום״ מתאימות להתפלגות של MPC פרטניים, ושאי אפשר לצפות בוודאות במסלול הנגדי ללא ההחזר. המאמר עוסק בהוצאות ישירות ובתגובות חוב; הוא אינו אומד השפעות שיווי משקל כללי או מכפיל פיסקלי. זו אפיזודה היסטורית אחת בארצות הברית, לא פרמטר אוניברסלי של משקי בית או אומדן עדכני. {source:fed2008RebateMpc}

הערה נפרדת של מועצת הנגידים של הפדרל ריזרב בוחנת עיכוב של שבועיים במועד הנפקת החזרי EITC בשנת 2017 שנבע ממדיניות. המחברים אומדים שהמקבלים הוציאו כ־14–15 סנט מכל דולר של החזר בחנויות קמעונאיות ובמסעדות בתוך שבועיים. המדד מכסה תת־קבוצה — בערך שליש — מה־PCE המצרפי, וחלון הזמן קצר. הם מציינים שהשלכה על כלל ההוצאות הייתה מרמזת על תגובה גדולה יותר, אך אין זו מדידה ישירה מתוך אומדן ההוצאות בחנויות ובמסעדות. התוצאה מתייחסת לקבוצה הזאת, לשינוי בתזמון המדיניות, לנתונים ולחלון הקצר; היא אינה MPC שנתי לכל משקי הבית. {source:fed2017EitcMpc}

שני הממצאים אינם אומדנים מתחרים לאותה כמות. המאמר מ־2008 מדווח על תגובה שנתית להחזר חד־פעמי באוכלוסיית מקבלים רחבה, על בסיס סקר; ההערה מ־2017 משתמשת בנתוני עסקאות סביב עיכוב בתשלום למקבלי EITC ומודדת קטגוריות מסחר נבחרות. אופק הזמן, הזעזוע, המדגם, היקף הצריכה ושיטת האמידה שונים. הערך שלהם כאן הוא מתודולוגי: יש לקרוא MPC לצד המכנה וחלון המדידה שלו.

מאמר עבודה מוקדם יותר של הפדרל ריזרב משווה תשובות סקר לתשלום חד־פעמי ולתוספת שכר שנמסרה באמצעות הפחתת ניכוי המס במקור. המחברים מדווחים על שיעורים שונים של תשובות ״להגדיל בעיקר את ההוצאות״ בין תוכניות 2008 ו־2009, ודנים בתנאים המאקרו־כלכליים המשתנים ובעיצובי המדיניות השונים. שיעורי התשובה האלה אינם MPC בפני עצמם. זו עוד סיבה לא לתרגם תשובת סקר ישירות לדולרים של צריכה מצרפית בלי שיטה מפורשת. מאמר FEDS הוא מחקר ראשוני של מחבריו, ולא הצהרת מדיניות של הפדרל ריזרב. {source:fedStimulusDeliveryMpc}

לפני שמשתמשים ב־MPC מצוטט, בדקו חמישה פרטים: מה השתנה — הכנסה או עושר; אילו משקי בית קיבלו את השינוי; האם ״צריכה״ היא כל ה־PCE, חלק מהרכישות או כוונות מדווחות; מהו אופק הזמן והאם הנתון מצטבר; ואיזו שיטה הפרידה בין הזעזוע למסלול הנגדי. בדקו גם שהמונה והמכנה משתמשים בבסיסי מחירים, מטבע, יחידות ותקופות תואמים. היעדר תשובה לאחת השאלות עלול לגרום לשני אומדנים עשרוניים להיראות בני־השוואה כשהם אינם כאלה.

לאחר מכן, הבחינו בין קשר שנצפה לבין תגובה סיבתית. למשק בית בעל הכנסה גבוהה עשויים להיות גם יותר נכסים, גודל משק בית אחר, יציבות תעסוקתית שונה או ציפיות אחרות לעתיד. תשלום עשוי לחפוף להוצאות עונתיות או למדיניות אחרת. מחקר מתוכנן היטב יכול להשתמש בניסוי טבעי או באסטרטגיית זיהוי אחרת, אך האומדן עדיין מתייחס לאוכלוסיית המחקר, לזעזוע ולחלון הזמן שלו. מחקר EITC מ־2017, למשל, משתמש בעיכוב סטטוטורי ובשונות בין מדינות ולאורך זמן, אך מודד הוצאות קמעונאיות ומסעדות מבוססות כרטיסים סביב קבלת ההחזר, ולא את כל סוגי הצריכה. {source:fed2017EitcMpc}

לבסוף, שאלו איזו מסקנה הנתון תומך בה. MPC עשוי לסייע בתיאור תגובת הצריכה הראשונית של משקי בית במודל או בניתוח מדיניות. הוא אינו אומר לבדו בכמה התמ״ג ישתנה, אם האינפלציה תעלה, אם המדיניות תחזיר את עלותה או אם משק בית בטוח מבחינה פיננסית. לשאלות האלה נדרשים מודלים, תוצאות וראיות נוספים. המדריך למכפיל פיסקלי עוסק בתגובה הנפרדת של התוצר; מכירות קמעונאיות לעומת הוצאות צריכה PCE: למה הן שונות מסביר מדוע מדד מכירות קמעונאיות אינו מדד מלא לצריכה בחשבונאות הלאומית. להשוואות מתואמות לאינפלציה, ראו CPI, PCE ומדד מחירי התמ״ג: מה ההבדל?.

MPC מועיל ביותר כשמתייחסים אליו כתגובה מוגדרת, ולא כקבוע שעומד לבדו. רשמו את השינוי, קבוצת המקבלים, מדד הצריכה, בסיס המחירים, אופק הזמן ומסלול ההשוואה. רק אז אפשר להשוות אותו לאומדן אחר או להשתמש בו כקלט למודל מאקרו־כלכלי רחב יותר.